אתמול בערב, קצת לפני שנרדמתי ליד "שש עם רני רשש" שמעתי את מבזק החדשות. "רבני צוהר יצאו במבצע כשרות אלטרנטיבי".
הלך העסק – אמרתי לרגינה בקול חלוש
כן, אמרה רגינה וניגבה דמעה בספר- הם יוצאים בקמפיין אגרסיבי. ואלה – כולם היו ביחידות מובחרות – אגרסיבי זה אגרסיבי, חבל על הזמן.
הכל התחיל כשנכנסתי הביתה, אחרי עוד יום עבודה מתיש, בלי שום לקוחות בכלל. רגינה קיבלה אותי בפרצוף חמוץ.
– מה קרה נשמה, אני שואל. הזליגוביצ'ים שוב העליבו את התינוקת של תפארת? אברם לא נבחרה לועד המנהל? אמרו לך במועדון הברידג' על חברה שלך בורית כרשינה למה היא באה?
– לא, אומרת רגינה. דוד מהבנק התקשר.
– להגיד שנה טובה? אני מנסה.
– ממש לא, היא אומרת. הוא ביקש שתקפוץ אליו, וביקש שלא תספר לו את הבדיחה שכשהיה לך כסף לא התקשרת אליו. הוא שומע את זה חמישים פעם ביום.
– טוב, מה לעשות. המצב קשה. אני עוסק ביצוא ויבוא של נדל"ן מניב, ועכשיו עם המשבר בשוק המשכנתאות המצב לא מזהיר.
– יש לי רעיון – היא אמרה.
– כן, את עם הרעיונות שלך. את זוכרת את הפעם ההיא שפתחנו חנות חומוס במאה שערים, באמצע חול המועד פסח? או את הרעיון המוצלח שלך למכור פאות יבוא אישי מהודו?
– לא, היא אומרת. הפעם זה יהיה השוס של הדוס. אנחנו נלך על כשרות אלטרנטיבית
– מי מה איזה כשרות אלטרנטיבית?
– קראת חדשות היום? כולם מדברים על מצוקתם של החקלאים היהודיים בשמיטה.
– לא יודע, אני אומר. לא מכיר חקלאים בכלל, חוץ מהדוד נחום ששינה את השם שלו מאפשטיין לכדורי כשהלך ללמוד חקלאות. רצה להיות מקובל שמה.
– כן, ההוא שלא ידע להבחין בין פרה לעז. אבל זה לא קשור – היא אומרת.
– בטח, גם הפרה שהוא ניסה לחלוב לא הייתה קשורה ורדפה אחריו בכל הכפר. וזה בכלל היה שור. חצי שנה לא היה יכול לשבת, המסכן. ואני מתכוון לשור.
– תפסיק להתחכם, אני מתכוונת לרבנות. העם עייף מהרבנות והגיע הזמן לרבנות אלטרנטיבית. הרבנות הישנה לא מרשה לאכול מהיתר מכירה, אנחנו נציל את העם מעצמו.
– היתר מכירה? את לא מתביישת? סבא ז"ל תהיי כפרת משכבו אף פעם לא אכל היתר מכירה.
– בטח, היא עונה בלי חשש שביעית. סבא שלך לא אכל אף פעם ירקות.
– נכון, אבל גם עוף עם היתר מכירה הוא לא הכניס לפה שלו.
– טוב, היא אומרת, הוא היה אשכנזי. הרעבע מקוטנא כבר אמר שעבה ציפורנם של חכמי הספרדים מכרסם של חכמי האשכנזים.
– נכון, אני מנסה, אבל אף על פי שאשכנזי – ישראל הוא.
– לא, היא אומרת. הפעם זה יהיה השוס של הדוס. אנחנו נלך על כשרות אלטרנטיבית. זה מה שהעם צריך. נפתח חנות ירקות אוצר הארץ עם היתר מכירה מעזה, ואלטרנטיבית.
כשרגינה מחליטה היא מחליטה. אז פתחנו חנות עם כשרות אלטרנטיבית. אני קניתי שרוואל, ורגינה הפסיקה להסתפר, בשביל הראסטות. לעגבניות עשינו דיקור, ולמלפפונים שיאצו. (הכי אהבתי לכופף בננות) אחרי כל טיפול כזה – הדבקנו תעודת כשרות אלטרנטיבית. כמו שצריך, ומחיר שאפילו אבותינו במצרים הפסיקו להתגעגע לבצלים ולשומים.
אחר כך התרחבנו פתחנו סדנה לקריאה בחסה, ולטכניקות של אנרגיות חיוביות בכוסברה.. אלא מה, לא הפסקתי להשתעל בגלל הקטורת.
הכל היה טוב ויפה. דוד מהבנק לא התקשר. בצד אחד מכרנו ירקות מאודים עם היתר מכירה, בצד השני בלי שום היתר ובלי קבלות בכלל. יופי של עסק.
אבל ככה זה יהודים. רואים עסק מצליח פותחים מיד קונקורנציה. הרגו לנו את כל האנרגיות החיוביות הרגו לנו.
אבל אתם חושבים שאנחנו נשתוק להם?
מחר רגינה ואני מתחילים לעשות חתונות.
הבלוג של לוין 
להשאיר תגובה