פורסם על ידי: לוין אפשטיין | אוגוסט 21, 2007

מעפר דל – איך חזר לוין בתשובה

הנה הגיע חודש אלול. חודש הרחמים והסליחות, החודש בו דגים רועדים במים, ולא בגלל הכספית של המפעלים במפרץ חיפה, החודש בו היה הרבי שלנו עולה לבמה וצועק בקול גדול "אלול" במבטא מרוקאי כבד, ואף אחד לא מבין.


לא כולם יודעים, אבל לא תמיד הייתי ר' לוין המכובד, הישיש שפרקו נאה וזקנו מגודל, שהילדים באים לקבל ממנו ברכה לפני הבר מצווה, זה שעולה לתורה כל שבת אפילו יוצא יום שלישי. בנעורי, לא עליכם יהודים, פרקתי עול ואיבדתי את הדרך.
בחסדי ה' וישועתו, בהשגחה פרטית (40 שקל לשעה) עצומה ונפלאה זכיתי להתחזק ולחזור בתשובה.
קשה לי לכתוב על זה, אני מודה, הטור הזה נכתב ברובו על השולחן במטבח, במרווח הקטן והמוכתם שהשאירו צלחות של מקרוני וכוסות השוקו. נורא קשה לכתוב כשמגדלים ששה ילדים, ככה שמעתי, אבל אני התעקשתי ועם הרבה אור ואמונה החלטתי שמוכרחים לספר על המסע הפנימי שעובר כל מי שעובר בין העולמות, מסעה של התשובה. 
הרבה זמן רודפים אחרי מכל העיתונים שאספר את סיפורי. כולם כבר היו אצלי. סיוון רהב מאיר הבטיחה לי כפולת עמודים עם תמונה ב"בשמונה", אמילי עמרוסי אמרה שהסיפור שלי הוא מה שעם ישראל צריך עכשיו, והבטיחה שהיא תדאג שבבחירות הדמוקרטיות הקרובות למועצת יש"ע החדשה אבחר להזרים דם חדש שייצג את כל אלפי התומכים שיש לי, או שיהיו לי פעם. אבל אני לא הסכמתי, אחרי שהתחזקתי הפסקתי לדבר עם נשים. הן שלחו לי את סייד קשוע, גוי של מוסף שבת. נו, באמת. לא ידעתי מה לעשות, אז שמתי פתקה באגרות הקודש. התפללתי ופתחתי, וראו מה היה כתוב שם, כאילו הרבי שליט"א בעצמו פונה אלי. המכתב היה מי"ג אייר תשט"ז וזה לשון קדשו –  "בעניין ששאל על איפה לכתוב, כדאי ללכת על ענערגי' יהדות". אז הנה אני פה – לוין אפשטיין הסיפור האמיתי.

הכל התחיל כשהייתי ילד. אבא ביקש ממני שאשמור בחנות של הקרמיקה שלו, איפה שכל הפסלים היפים והשווים. אני כמובן שמחתי מאד, כי אסור היה לי להתקרב אליהם. כשהגעתי לשם, תקף אותי פתאום יצר הרע, לקחתי מקל ושברתי את כולם. לאבא אמרתי שהם התווכחו ביניהם. איכשהו הוא לא קנה את זה, ושלח אותי לפנימייה בקיבוץ.
למדתי שם איך לנגן בחליל "עוצו עצה ותופר" ובגלל שזייפתי כל הילדים צחקו עלי. הבטחתי לעצמי שכשאהיה גדול אהיה ססמולני וכבר אראה להם. שם התחלתי להיות אנטי דתי, ה' ישמור ויציל. יום רודף יום, ולילה גם וכך המשיכו החיים עם התלבטויות ושאלות. מה הטעם בחיים כשאי אפשר להשיג קוקה קולה במכולת, האם יש מנהיג לבירה מכבי או רק לקרסלברג. שאלות כאלו שכל ילד דתי קטן שואל את עצמו. (לא, לא שאלתי אם בשבת יזרקו סוכריות, זה לא הטריד אותי אף פעם). למורים בקיבוץ לא הייתה תשובה. או אולי הייתה להם ולא הבנתי אותה בגלל השפם. וככה המשכתי להידרדר. בצבא הייתי משגיח כשרות, ובמקום להקשיב לקול ההשגחה,אני מתבייש להגיד, ערבבתי חלב סויה עם שניצל טבעול. עד כדי כך נפלתי.
אחרי הצבא רציתי הודו. בועדת המשק אמרו – תשכח מזה. שום הודו ושום נעליים, סגרנו את הענף הזה מזמן, אנחנו מגדלים רק תרנגולות חופש בשביל האורחים של הצימרים. אז נסעתי לפקיסטן, לטיול הגדול. חרשתי שם את כל המסגדים. הייתי אצל אחמדניג'אד במסגד הגדול, ובפומה שם במקדש של הנעליים. אבל לא מצאתי מנוחה לנפשי. במצוקתי הרבה התחלתי לעשן סיגריות "סילון" מטבק של מזרונים, והייתי הולך למסיבות עור ירח כל יום בצהריים.
אחרי שנגמר לי כל הכסף, ולא רציתי להשתמש בזהב, החלטתי לחזור לישראל. נסעתי באייר-ג'ורדן כדי לחסוך כמה לירות, ובדרך המטוס נחת נחיתת אונס בטהרן. אבל לא דאגתי באמת, כי סידרו לנו עסקת טיעון, וזה לא היה ממש אונס רק נשיקה אסורה שלא בהסכמה, לא משהו שצריך לעשות ממנו עניין, וידעתי שיגידו שזה עלילת דם בכלל.  המשכנו לטוס וגם כשהגענו לנתב"ג אני לא הבנתי שמאותתים לי מלמעלה. למעשה, בגלל השידורים של ערוצי הקודש, גם הטייס לא הבין, וכמעט נחת עלינו מטוס שחזר מטיול בקברי צדיקים בדרום אמריקה.

כשהגעתי לארץ, בדיוק פתחו את ערוץ שתיים. אמרו לי – בוא, יש תכנית חדשה ביום ששי, מנחה את זה אחת שאוכלת עם הידיים. ואני הצטרפתי כמובן. התכנית הייתה מאד פופולארית, ואני הפכתי למנחת טלוויזיה מבוקשת. אבל לא יכולתי להמשיך, הריקנות היכתה בי. הרגשתי רעב פנימי, חור בלב, מצוקה איומה, מתייסר בשאלה למה אנחנו קיימים בעולם הזה ואיפה האוטובוס לרמת גן.  בקר אחד נסעתי במונית, והתחלתי לבכות. אתם מהתקשורת, אמר לי הנהג מונית – תמיד בוכים אחרי ההופעה. שבעים וחמש שקל בלי מונה, מתאים לך? ירדתי מיד והלכתי ברגל. 
וככה הסתובבתי ברחובות תל אביב, עצוב ומסכן כולי מלא מחשבות כפירה. אולי לא כדאי להחזיר את הנרגילה שלקחתי בהשאלה משאול, אולי לא היו הדוורים מעולם ובגלל זה לא קיבלתי את החבילה שהזמנתי, שאלות כאלה. והנה, פונה אלי בחור נחמד. עם כיפה סרוגה וחיוך מאיר, ובקול ממש ממש נחמד, שאל אותי  – יהודי – הנחת תפילין היום?
לא, מה פתאום, איזה תפילין בראש שלך.  לך מפה יא קרציה, אמרתי בחן כדרכי, לך תתנחל בלבבות של מישהו אחר. הוא לא התייאש כמובן, קפץ עלי, והפיל אותי למדרכה. זה בשביל הנשמה שלך, אמר כשדרך עלי עם הסנדלים והגרביים.  אחרי מאבק, קצת לפני שהנשמה היהודית שלי הלכה ממני, ויתרתי והוא הניח לי תפילין.

שלושים שניות אחר כך חזרתי בתשובה, פגשתי את אשתי והיום אני מרצה מבוקש במכללות לחזרה בתשובה, שואל תלמידות שם כל מיני שאלות משונות, והכול בזכות רבנו, נסים רבנו, מהדוכן בשיינקין, תשאלו בפינה.

התפרסם באנארג'י יהדות. זכה לעידוד ותמיכה מופלאים גם בפורום כיפה, שם לא השלימו עם עזיבתו של לוין.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

קטגוריות

%d בלוגרים אהבו את זה: