לוין אפשטיין, הסבא השובב של הפובליציסטיקה המינסקאית, הוריד את היארמולקע ונשאר דוס. התורה, הוא מסביר, צריכה להתנתק מהמגזריות, מהגלותיות, ומהגעפילטע פיש.
(מאת צוק שמערליך)
שמעת? לחשה מכר לרעהו, אפשטיין הוריד את הכיפה. איזה אפשטיין, שואל הרע בדאגה, זה מההוצאת ספרים? לא, עונה לו המכר בביטול. הוא כבר שום דבר לא יעזור לו. אני מתכוון לאפשטיין, לוין אפשטיין.
זה? יאמר הרע כשהוא קורע בגדיו ושם אפר מהאזור עישון על ראשו. לוין שלנו? את היארמולקע? שלו? מילא אם היית מספר לי שחיליק שוורץ זרק את היארמולקע של הרעבע, על זה לא הייתי מתפלא. זה לשם שמיים. אם היית אומר לי שעליזה לפקוביץ הוריד את השייטעל, לא הייתי אומר כלום. ככה זה כשמוציאים לאור סידור לבחורות במקום למצוא סידור מלא לבחורים יראי שמים. אבל אפשטיין? כסדום היינו, כפתח תקווה דמינו. לאן נוליך את החרפה, תכף תספר לי שגם נתי הוא לא דתי בכלל, ורעות יוצאת עם חילוני. הוא ניאו-רפורמי, יאמר רב יהושע. אני מזהה כאלה מקילומטרים. מה ניאו רפורמי, רפורמי ממש. הוא כבר לא שולח שו"תים בסמס, ה' ישמור ויציל.
אפשטיין, בן תשעים וחמש, יליד פלונסק ועוסק ביבוא ויצוא של נדל"ן,רמז לראשונה על הצעד הסמלי במאמר שהציע שרבניות יעמדו בראש קהילות מעורבות דתיות-חילוניות, וכסימן לעל-מגזריות יוותרו על חבישת משקפיים. "כל בן תורה של היום", כתב, "אם יערוך ניסוי מחשבתי קטן ויבחן את האפשרות הזאת ברצינות – שהוא יתחיל בקרוב להלך ללא יארמולקע לראשו – יחוש, כמדומני, תחושת בטן חזקה, מזעזעת, שתבהיר לו ששוב הגזים עם השעועית בצ'ולענט . הגיע הזמן לפתיחות מחשבתית, אומר אפשטיין, צריך לצאת מהקיבעון ומהשתלטות החרדים על האוטובוסים. הנה למשל, כשהבת שלי תפארת התחילה לצאת עם בנות, שמחתי שהיא לא תשאר בביצה. וכשבן אדם סוגר תריס, אלוהים מראה לו את אמילי עמרוסי. ככה זה, החיים יותר מורכבים ממה שלימדה אותך הגננת רבקי בחיידר בפלונסק שעל גדות הנהר מיין.
רגינה לא מתלהבת מהשיגעון החדש שלי, הוא מספר, למרות שזה לא השיגעון הראשון שהיא לא מתלהבת ממנו. מבחינתה היא הפוסקת בבית בענייני הלכה ואם זה מה שנראה לי נכון, זה לא ממש מעניין אותה. אבל היא לא תעמוד בדרכי, לכל היותר תשליך עלי את המטאטא.
אבל "יש משהו נוירוטי כמעט במציאות הדתית היום", הוא מסכים. אחרת מי היה כותב מאמר שלם על אחד שהחליט בגיל ארבעים לא לחבוש כיפה.